מערך הכבאות וההצלה בישראל 

עוד בטרם כובתה האש בכרמל, וכבר נשמעת ביקורת נוקבת כלפי הרשויות השונות, ובכלל זה כנגד שר הפנים, אלי ישי מתנועת ש"ס.

הביקורת החזירה אותי מספר שנים אחורה, לתקופה בה מלאתי את תפקיד יועץ שר הפנים, ובין השאר הייתי אחראי בלשכת השר על תחום הכבאות וההצלה. כל זאת, בעת כהונתו של שר הפנים, אברהם פורז (2003-2004).

על פי זהותו של מעסיקי לשעבר, ניתן להעריך שאינני נמנה על מעריציו הגדולים של שר הפנים הנוכחי, ובכל זאת אני סבור, בכל הכבוד הראוי, שהביקורת המושמעת כלפיו איננה הוגנת ואיננה מוצדקת כלל ועיקר, וזאת מהיכרותי את הנפשות הפועלות ואת המאמצים הכבירים שנעשו בעבר להוציא מהכוח אל הפועל את הרפורמה המתבקשת במערך הכבאות. אין לתלות את האשמה למחדלים על כתפיו של שר הפנים הנוכחי, המדובר במחדל מתמשך המתפרס על פני שנים רבות.

מערך הכבאות וההצלה בישראל מהווה כיום שירות מוניציפאלי וכפוף כאמור לשר הפנים, שהוא הגורם העליון האחראי לתפעולו. תחתיו פועלת נציבות הכבאות, המשמשת כמרכז ייעודי ומטה ארצי של מערך הכבאות בישראל. בראש הנציבות עומד נציב הכבאות הראשי המשמש במקביל גם כמפקח כבאות והצלה ראשי (בעבר היה אלה שני תפקידים נפרדים שאוחדו לאחד[1]). הנציבות היא למעשה הגורם האקזקוטיבי המנהל בפועל את מערך הכבאות באופן שוטף וכפוף כאמור ישירות לשר הפנים.

מערך הכבאות בישראל פועל ברובו באמצעות חוק איגודי ערים תשט"ו- 1955. ברחבי הארץ פועל מערך הכיבוי במסגרת 21 איגודי ערים לכבאות והצלה, ו- 4 מחלקות עירוניות המפעילות בסך הכל כ-400 רכבי כיבוי והצלה ומפעילות כ-1500 כבאים. ברחבי הארץ 25 תחנות כיבוי ראשיות (שברכזן פועלים משרדי האיגוד או המחלקה העירונית) ו-61 תחנות משנה המופעלות על ידי התחנות הראשיות על מנת להשיג פריסה רחבה יותר.

הרשויות המוניציפאליות מנהלות למעשה באופן משותף עם הנציבות את תחנות כיבוי האש. בראש איגוד הערים (יו"ר האיגוד) או המחלקה העירונית עומד איש פוליטי, חבר מועצת העיר המקומית, המנהל את האיגוד באופן שוטף.

ארבע ערים בישראל; ירושלים, תל-אביב, גבעתיים ורמת-גן הן היחידות המספקות את שירותי הכיבוי שלהן לתושבים באמצעות היותן יחידות ארגוניות של הרשות המקומית[2]. הכבאים שמועסקים על ידי רשויות אלה הם עובדי עירייה לכל דבר ועניין, ועל כן מצבם הוא באופן יחסי, הרבה יותר טוב מבחינת תנאי השרות, מחלק גדול של הכבאים הפועלים במסגרת איגודי הערים, שם לא תמיד משולמות המשכורות בזמן.

 הדבר נובע מכך שחלק מהרשויות השותפות לאיגודי הערים, מרגישות הרבה פחות מחויבות לאיגוד, ואינן מעבירות את חלקן התקציבי המלא או מעבירות אותו בזמן. תופעה זו הביאה לכך שחלק גדול מאיגודי הערים לשירותי כבאות צברו גירעונות גדולים, ומתקשים לשלם משכורות לעובדים בזמן ולתחזק כיאות את ציוד הכיבוי.

עם הקמת נציבות הכבאות וההצלה במשרד הפנים בסוף שנות ה-80, ומינויו של יעקב מרקוביץ כנציב בראשון, הרעיון שעמד בבסיס הקמת הנציבות היה שיהיה מדובר בשלב מעבר ראשון בדרך לחקיקה בכל הקשור להקמת מערכת כיבוי ארצית. מאז התקבלו מספר החלטות ממשלה שלא יושמו בעניין זה, ואף הוכנה הצעת חוק בעניין.  כמו כן, הוקמו מספר ועדות במטרה לבדוק דרכים ליישום הרעיון, כאשר החשובה מביניהן היא ועדת גינוסר, אשר התמנתה במטרה לבחון את הדרכים להוצאת מערך הכבאות מהמערכת המוניציפאלית ולהפוך אותו לשרות ארצי.

ועדת גינוסר המליצה לפזר את כל רשויות הכיבוי הפועלות במסגרת המוניציפאלית בטרה להביא להקמת שירות כבאות וחילוץ ארצי, בראשות נציב בעל סמכויות פיקודיות על כלל המערך, במדרג סמכויות ופיקוד הדומה למשטרה ולשב"ס.

על פי המלצת ועדת גינוסר, בראש המערך החדש ימשיך לעמוד שר הפנים, למרות שלאחרונה ישנה מגמה שהתגבשה במשרד ראש הממשלה להעביר את מערך הכבאות לאחריותו של השר לביטחון פנים. תחת סמכותו של השר הממונה יפעל על פי המלצת הועדה, מפקדה ארצית בראשות הנציב.

אין לנו אלא לקוות שעתה, בעקבות האסון הגדול הזה, יהיה מי שיסיר את האבק מעל הדו"ח של ועדת גינוסר ויפעל ליישום המסקנות, ויפה שעה אחת קודם!

-----------------------------------------

1) איחוד התפקידים מעמיד בפני ממלא התפקיד המשולב בפני משימה דואלית שהינה לא תמיד פשוטה; מצד אחד לנהל את מערך הכבאות ולייצג את הכבאים, ומצד שני להיות הגורם המפקח על פעילותו ולבקר אותו, דבר שעלול ליצור מתחים פנימיים בתוך המערכת.

2) אבי הר-שגיא, האנציקלופדיה של העיריות בישראל (באר-שבע 1990) עמ' 68

3) שם, שם